החלטה בתיק ב"ש 7238/06

הבקשה וכתב האישום

1.         לפניי בקשת המבקשת להורות על מעצרה של המשיבה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה בת"פ 2182/06.

2.         בד בבד עם הגשת בקשה זו הוגש נגד המשיבה כתב אישום המאשימה בהתעללות בחסר ישע על ידי אחראי, עבירה לפי סעיף 368ג' סיפא לחוק העונשין, ה'תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

על פי כתב האישום, המשיבה הינה אזרחית מדינת מולדובה ושוהה בישראל לצורך עבודה, כעובדת זרה. החל מחודש יוני שנה זו החלה המשיבה לעבוד כמטפלת צמודה של זינה שימשילוילי (להלן: "המתלוננת"), קשישה בת 68, משותקת ומרותקת לכסא גלגלים, המתגוררת בשכונת פסגת זאב ירושלים.

ביום 17.7.06, בשעות הבוקר, החליטה המשיבה לצאת לסניף הדואר הקרוב על מנת להסדיר שם את ענייניה האישיים. המשיבה הושיבה את המתלוננת בכסא הגלגלים וקשרה אותה באמצעות סדין לכסא. המשיבה יצאה מהבית ונעדרה ממנו למשך שלוש שעות. כתוצאה מכך, ותוך כדי ניסיונותיה של המתלוננת להשתחרר, נפלה המתלוננת מהכסא ונחבלה ברגליה מחתכים שנגרמו על ידי החלקים המשוננים שבכסא הגלגלים.

3.         בבקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים נאמר, כי העבירה המיוחסת למשיבה מקימה יסוד סביר לחשש לסיכון בטחונו של אדם. נוסף לכך עובדת היותה של המשיבה עובדת זרה ונסיבות לכידתה, מעלות חשש אמיתי לבריחה מאימת הדין ועל כן קיימת עילה למעצרה על פי סעיף 21(א)(1)(ב) + (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). כמו כן נאמר בבקשה, כי בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבה, לרבות הודאתה. עוד נאמר, כי אין תחליף ראוי למעצרה של המשיבה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה.

המסגרת הנורמטיבית

4.         דינה של בקשה זו להידון במסגרת סעיפים 21(א) ו-(ב) לחוק המעצרים. בגדרם של סעיפים אלה תיבחנה השאלות, האם קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה הנטענת בכתב האישום, האם קמה עילת מעצר והאם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאי שחרור, שפגיעתם בחירותה של המשיבה, פחותה, היינו, חלופת מעצר.

ראיות לכאורה

5.         ב"כ המבקשת הפנתה להודעתה של המשיבה במשטרה, במסגרתה הודתה המשיבה כי אכן קשרה את המתלוננת לכסא הגלגלים בסדין, יצאה מהבית ושבה לאחר כשלוש שעות. עוד נטען, כי אחת השכנות הגיעה לביתה של המתלוננת ומצאה אותה על הרצפה וכסא הגלגלים עליה.

ב"כ המשיבה טענה, כי מלכתחילה לא היה מקום להגיש כתב אישום נגד המשיבה. לגופה של הבקשה נטען, כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבה על פי כתב האישום. עוד הוסיפה וטענה למחדלי חקירה מטעם המבקשת, בכך שהודעתה של המשיבה לא נרשמה בשפה הרוסית, או בשפה הרומנית, שאותן היא דוברת, אלא נרשמה בשפה העברית; לא נגבתה הודעה מאת המתלוננת, ואף לא נגבתה הודעה מבנה של המתלוננת שאליו כיוונה המשיבה טענות רבות. בנוסף, פירטה את הנסיבות אשר הביאו את המשיבה לעזוב את המתלוננת קשורה בכסא גלגלים בכך שקיבלה הוראה מבנה של המתלוננת לעשות כן, וזאת לאחר שהמשיבה הלינה על כך כי מעת שהגיעה לעבוד אצל המתלוננת לא איפשרו לה לצאת, אף לא ליום חופש אחד.

אשר ליסוד הנפשי של העבירה המיוחסת למשיבה נטען, כי לא ניתן לייחס למשיבה מחשבה פלילית מסוג כוונה לביצוע העבירה, וכן לא ניתן לייחס לה רשלנות, שכן על פי הוראות סעיף 21(ב) לחוק העונשין, רשלנות יכולה להיות מיוחסת רק לעבירה שאיננה מסוג פשע, בשעה שהעבירה המיוחסת למשיבה בכתב האישום הינה עבירה מסוג זה.

6.         תיק החקירה של המשטרה הועמד לעיוני.

החקירה בעניינה של המשיבה החלה בכך שביום 21.7.06 הוגשה תלונה על ידי נכדתה של המתלוננת, הגב' אינגה ברקן-בריקשווילי. בהודעה זו נאמר, כי המשיבה עובדת עם סבתה מזה כשלושה שבועות ובמועד האירוע שכנים ששמעו צעקות שבקעו מדירתה של המתלוננת נכנסו לדירה וראו את המתלוננת לכודה מתחת לכסא גלגלים, כאשר היא מדממת מרגליה שהיו קשורות עם סדינים לכסא הגלגלים. כמו כן תיארה את אשר סיפרו לה הנוכחות במקום. היא עצמה הגיעה לדירת המתלוננת בשעה 16:00 לערך, וראתה את אחת השכנות מאכילה את המתלוננת והמשיבה כבר לא היתה במקום. עוד תיארה, כי ימים מספר קודם לכן שוחחה עם המתלוננת בטלפון, שמעה צעקות וכשהגיעה למקום סיפרה לה המתלוננת שהמשיבה משוחחת כל הזמן בטלפון ובמיוחד שיחות לחו"ל. הנכדה לא ידעה היכן נמצאת המשיבה באותה עת.

ביום 27.7.06 נגבתה הודעה מאחת השכנות ושמה דינה בוזוקשווילי-צצשוילי (להלן: "השכנה"). בהודעתה מסרה כי ביום האירוע, בשעה 14:00 לערך, חזרה מעבודתה ועוד בעת שהייתה ברחוב שמעה צעקות מהקומה הרביעית בכניסה לבנין בו היא מתגוררת. היא עלתה לשם וכל הזמן שמעה צעקות. היא ניגשה לדירה ממנה נשמעו הצעקות, נקשה בדלת וצילצלה בפעמון, אך הדלת לא נפתחה. השכנה מכירה את המתלוננת, ובעבר אף טיפלה בה. לאחר למעלה משעה הגיעה המשיבה למקום. את המשיבה היא איננה מכירה בשמה. המשיבה פתחה את הדלת והשתיים נכנסו לדירה, שם ראתה את המתלוננת על הרצפה ועגלת כסא הגלגלים עליה כאשר המתלוננת קשורה לעגלה בסדין לבן. השכנה פתחה את הקשר שהיה בצידה של העגלה, היא והמשיבה הושיבו את המתלוננת על העגלה ואז הבחינה בדם על הרצפה שירד מרגלה הימנית של המתלוננת. השכנה נתנה לה מים וניקתה את הפצעים והשתיים לקחו את המתלוננת למקלחת, שם רחצוה, שכן היתה מלוכלכת בצואה. לאחר מכן השכיבו את המתלוננת במיטה, והשכנה נשארה עימה והרגיעה אותה. השכנה הוסיפה, כי המתלוננת מדברת כמה מילים, אולם לאחר מכן מתחילה להתבלבל. המשיבה עזבה את המקום לאחר שיחד עם העדה קילחו את המתלוננת. השכנה מסרה כי לדירה הזדמנו עוד שני שכנים, אשר אף הם ראו את המתלוננת ופצעיה. השכנה הוסיפה, כי היא שוחחה עם המשיבה ושאלה אותה מדוע היא הלכה והיא השיבה שהיה עליה לעשות משהו ונעדרה כשלוש עד ארבע שעות.

ביום 27.11.06 נעצרה המשיבה בנמל התעופה בן-גוריון בשעה שעמדה לעזוב את הארץ. בהודעתה מאותו יום מסרה כי עבדה עם המתלוננת כשבועיים-שלושה. המתלוננת לא רצתה לישון והיא רצתה לישון, ועקב כך פנתה אל בנה של המתלוננת, שהוא רופא, שאמר לה שאם אימו אינה רוצה לישון במיטה כי אז שתקשור אותה למיטה, אולם היא לא עשתה כן. במועד האירוע היא היתה צריכה ללכת לסניף דואר לשלוח כסף לבתה במולדובה, ואז קשרה את המתלוננת לכסא גלגלים בסדין ואמרה לה כי היא הולכת ועוד מעט תשוב. המשיבה אמרה את דבריה למתלוננת בשפה הרוסית, אולם איננה יודעת אם הבינה אותה, שכן לא שמעה את המתלוננת מדברת רוסית אלא רק גרוזינית. המשיבה נסעה לסניף הדואר ברח' יפו וחזרה לאחר כשלוש שעות. כשהיתה ליד הבית, התקשרה אליה פקידה מהחברה בה היא מועסקת כעובדת זרה ואמרה לה שהמתלוננת נפלה. מששבה לבית במהירות, מצאה את השכנה שגרה בבנין ליד דלת הדירה וזו החלה לצעוק עליה מדוע הותירה את המתלוננת לבדה. המשיבה סיפרה לה שהלכה לשלוח כסף לבתה ולא ידעה שהמתלוננת עלולה ליפול ואם היתה יודעת לא היתה משאירה אותה. כשנכנסו השתיים לדירת המתלוננת היתה זו על הרצפה וכסא הגלגלים לידה. היא הרימה אותה, קילחה אותה, ואז התקשרה אליה הפקידה מהחברה שאמרה שמשפחתה של המתלוננת אינה רוצה לראות אותה יותר ואינה רוצה לשלם לה ושתעזוב את המקום. היא הותירה את המתלוננת עם השכנה ועזבה את המקום. המשיבה הודתה כי כאשר שבה לדירה ראתה את רגלה הימנית של המתלוננת פגועה ומדממת. המשיבה מסרה עוד כי היתה אמורה לשהות עם המתלוננת במשך 24 שעות, לקלח אותה, לכבס ולתת לה תרופות וכי המתלוננת לא היתה יכולה לעזור לעצמה "ולא יכולה לעשות כלום לבד". עוד הוסיפה, כי ביקשה יום חופש אולם הדבר לא ניתן לה.

בתיק החקירה נמצא גם מזכר מיום 28.11.06, שנרשם על ידי ד"ר שמש מיכאל - בנה של המתלוננת. במזכר זה נאמר כי הבן ראה את המשיבה פעם אחת בחודש יולי 2006, ומעולם לא אמר לה או רמז לה לקשור את אימו לכסא הגלגלים, אלא להיפך, אמר לה להתייחס לאימו בסבלנות רבה ובעדינות ולתת לה את תרופותיה להן היא זקוקה בזמן. כמו כן אסר על המשיבה להשתמש בטלפון של אימו לביצוע שיחות לחו"ל. מאותו מפגש לא ראה את המשיבה יותר ולא שמע ממנה.

7.         סעיף העבירה בו הואשמה המשיבה הינו סעיף 368ג' סיפא לחוק העונשין, הקובע בהאי לישנא: "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו - מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע, דינו - מאסר תשע שנים".

סעיף 368א' לחוק העונשין הינו סעיף ההגדרות בסימן זה, וזה לשונו: